<h1>רבינו ירוחם נכ"ח ח"ד</h1>
<h2>דף מב:</h2>
ופשוט בנזיר ובעוד שהוא מטמא ומתעסק במתו מותר ליטמא אף לאחרים פירש ממתו אסור ליטמא לאחרים אפילו בו ביום וכן כתב הרמב"ם והרמב"ן כרבי טרפון דאפילו בו ביום אסור ורבינו תם כתב דהלכה כר' עקיבא שמותר, וראשון נראה עקר. ליכנס הכהן לבית הקברות כשקובר מתו שמטמא לו לפי פסק הרמב"ם והרמב"ן אסור ולפיכך צריך לקברו בראש בית הקברות, דאף על גב דבשעה שהוא מכניס מתו מותר ליטמא לאחרים מכל מקום לאחר קבורה היה מוסיף טומאה כי כבר פירש ולפיכך אסור, כי כבר פסקו הם כי אפילו בו ביום אסור ליטמא לאחרי' אח' שפירש וכן כתב הרב רבי פרץ ולפי מה שפסק רבינו תם מותר כי בו ביו' מותר ליטמא לאחרים כמו שכתבתי.
<h2>דף מג.</h2>
נפל ונשברה מפרקתו ונחתך עמה רוב בשר דאף על גב דאינו מת עדין ומפרכס או שנקרע מגבו מטמא באהל, ומעשה דעלי בלא רוב בשר הוה או זקנה שאני. וכן אם קרעו כדג ומגבו מטמא באהל. אבל הגוסס אינו מטמא באהל ומכל מקום הכהן מוזהר עליו רוצה לומר על הגוסס ושלא ליטמא לו. וכן אם שחט בו רוב שנים רוצה לומר שני סימנים או רוב שנים ועדין מפרכס אינו מטמא באהל עד שתצא נפשו כדאמרינן שחט בו רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו פשוט באהלות ובנזיר ובכמה דוכתי. אסור לכהן ליכנס לבית הקברות אפילו לבית הפרס דהיינו שדה שנחרש בו קבר. וללמוד תורה ולישא אשה מותר לעבור דרך בית הפרס אפילו מוצא ללמוד במקום אחר פשוט בעבודה זרה ובכמה דוכתי.
<h2>דף מג:</h2>
אינו מטמא על אבר מן החי של קרובים ואינו מטמא אלא למת שלם חסר ממנו כל שהוא אפי' מונח אצלו אינו מטמא לו דבעי' לאביו שיהא אחר מיתה שלם כשיטמא לו כמו שהיה בחיים פשוט בנזיר וכן כתבו הרמב"ם והרמב"ן ורוב הפוסקים, אבל רי"ף כתב שאין אדם מטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא לעצם כשעורה של אביו כלו' כשמת ותמהו עליו ותפשו הראשון עקר. וכתב הרמב"ן והא דאמרינן דאינו מטמ' אלא למת שלם דוקא כשחסר לאחר מיתה כגו' נחתך ראשו דאינו עכשיו כמו שהיה בחיים ולא קרינן ביה לאביו, אבל נחתכה ידו של אביו או רגלו בחייו ואחר כך מת אביו כיון שהוא לאחר מיתתו בשלמות שהיה בו מחיים קרינן ביה לאביו ע"כ. מטמא עד שלא יסתם הגולל וכל זמן שלא נסתם הגולל נוגע במת בין לצורך בין שלא לצרך ומשנסתם הגולל שוב אינו מטמא פשוט ומוכח באבל רבתי וכן כתב הרמב"ן. אינו מטמא לקרובים שפירשו מדרכי צבור כגון המינים והמשומדים והמסורות פשוט בנזיר. אסור לקרב תוך ד' אמו' של מת או של קבר ואם פתח הקבר למעלה ארבעה טפחי' כי מת תופש ארבע אמות וכן מוכח בברכו' ובסוטה [מ"ג ע"ב] וכן כתב הרב ר' יהונתן הכהן. ואם יש דבר גבוה עשרה טפחים בינו ובין המת או עמוקים כיון שיש הכרא אין בכך כלום ודוקא מת שלא נקבר אינו תופס ארבעה אמות כי בכיון במשהו סאגי וי"א כי בקבר של בנין במחיצות מצויימות די בהרחקת ארבעה טפחים אבל קבר שאינו מצויים במחיצו' גבוהות עשרה טפחי' צריך הכהן להרחיק ממנו ד' אמות.
<h2>דף מח:</h2>
כהן מטמא לאשתו נשואה אפי' קטנה ודוקא כשרה אבל פסולה או גרושה או ארוסה לא אונן ולא מטמ' לה וכן היא לא אוננת ולא מצווה ליטמא לו פשוט בנזיר ובכמה דוכתי. מטמא לאביו ולאמו ולבנו ולאחיו ולאחותו בין כשרים בין פסולים, ולאמו אפילו נתחללה, ולבנו ולבתו דוקא גדולי' ולא נפלי' פירוש שחיו ל"א יום או שהוא יודע בודאי שכלו לו חדשיו, ולבנו [ו]לבתו (ו)מטמא אפילו לפסולים חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית כדאמרינן ביבמות, וכן הדין לאחיו ולאחותו ודוק' לאחיו ולאחותו מאביו מטמא אבל אינו מטמא לאחיו ולאחותו מאמו. ועוד פשוט דאינו מטמא לאחותו אלא בתולה אבל לא ארוסה ולא אנוסה ולא מפותה אבל לאחותו ארוסה שנתגרשה ובוגרת ומוכת עץ מטמא לה וכן פסק רי"ף. מצוה ליטמא לקרובי' האמורי' בפרשה ואם לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו. ומטמא לודאי ואינו מטמא לספק כגון ספק בן שבעה לאחרון או בן תשעה לראשון הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאים לו וכגו' שנתערב ולדה בולד חברת', או אשתו שגרש' בספק גירושין. ומטמא להם ולא לאחרים שלא יאמר כיון שנטמאתי לאבי אטמא לאחר.
כהן מטמא למת מצוה ואפי' הוא כהן גדול ונזיר והולך למצות אחרות לכמה מצות קובר מת מצוה. ומת מצוה הוא כל שקורא ישראלים כשהוא חי ואינ' מטפלין בו אבל אם אחרי' משתדלי' בו לא יטמא אם יש לו כל צרכו ויש אומרים דאפילו היה קורא בחייו אחרים ומטפלין בו נקרא מת מצוה כל זמן שקורא לקרוביו ואינם באין ליטפל עמו ומטמא לו פשוט בנזיר ובטהרות ובכמה דוכתי. ובירושלמי [נזיר פ"ז ה"א] מת מצוה נקרא כל שהוא צווח ואם בני העי' באי' מושך ידו עד היכן עד כדי נושאי מטה וחלופיה' וחלופי חלופיה' כשאינ' צריכין לו אבל אם היו צריכין לו לא כדאי כשאינם מכירין אותו אבל מכירין אותו לא כדאי ושאין כבודו לכן אבל אם היה כבודו לכן לא כדאי. אינו נקרא מת מצוה שיטמא לו אלא אם כן מוצא ראשו או שדרה וגלגלת וקברו חוץ מאבר אחד חוזר ליטמ' בשביל אותו אבר פשוט בירושלמי.
<h2>דף מט:</h2>
כהן כשר שאינו חלל מוזהר שלא ליטמא על כל טומאות הפורשות מן המת כגון על כזית מן המת ועל כזי' נצל ועל מלא תרווד רקב ועל השדרה ועל הגלגלת ועל האבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהלן ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק ורביעית דם ואהל רבע עצמו' וכלי' הנוגעים על המת אין הכהני' מוזהרים עליהם. וכהן חלל וכן כהנת אפי' כשרה אינן מוזהרין על הטומאה. וגדולים מוזהרין להזהיר הקטנים פשוט בטהרו' ובמס' שמחות ובנזיר ובכמה דוכתי. ומה שכתבתי שהכהנות אינן מוזהרות על הטומאה שאינן מצוות שלא ליטמא מכל מקו' מצוות ליטמא לקרובים וכן כתבו בתוספתא והרמב"ם כתב הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כך אינן מצוות ליטמא לקרובים אלא אם רצו יטמאו ואם לאו לא יטמאו.
טומאה תחת האהל אסור לכהן ליכנס תחת אותו אהל ואפילו תחת אילן המסך על הארץ ואפילו אבנים היוצאות מן הגדר מאהיל על הטומאה ומטמא הנכנס תחת אותו אהל. ואם יש מת בבית ויש חלון או פתח בין אותו בית לבית אחר וכן עד כמה בתים אם יש בכל אחד מן החלונות טפח על טפח כבר הטומאה נכנסת בכלן ואסור ליכנס בהן לשום אחד מהן. וכן הדין מן הבית של מטה לעליה של מעלה אם יש ביניהן חלון מטפח על טפח וטומאה בשום אחד מהן אסור ליכנס לשום אחד מהן. ולפעמי' הכהן יכול ליכנס לבית ואסור ליכנס לעליה (כיון) [כגון] שהטומאה תחת הארובה שבין הבית לעליה ואינה כלל תחת אהל הבית ואפילו שאין בארובה פותח טפח עולה הטומאה לעליה ואינה חוזרת ויורדת לבית כיון שאין בארובה פותח טפח. וכן לפעמים בשני בתים זו לפנים מזו וטומא' בפנימי ולא בחיצון ומותר כהן לעמוד בפנימי אצל הטומאה ואסור ליכנס לחיצון כיצד כגון שני חדרים פנימיים הפתוחים לבית ובכל אחד מהן כחצי זית מן המת ודלתות החדרים נעולות וכהן באחד מן החדרים טהור כיוון שאין בו אלא חצי זית אבל כשפתוחים לו החדרים אסור לכהן ליכנס דסוף טומאה לצאת לבית ורואה אני כאלו שני החצאי זתים מונחים בבית ואין הטומאה חוזרת ונכנסת לחדרים כיון שדלתותיהם נעולות. והחלונות שכתבתי שנכנסת הטומא' בהן ומביאין אותה מבית לבית אם יש בהן טפח על טפח אם סתם החלונות בעצים או באבנים או בכל דבר שאינו מקבל טומא' כבר הפסיק הטומאה ומותר לכהן ליכנס לאותו בית שאין בתוכו הטומאה כיון שהחלון שבינו ובין הבית שיש בו הטומאה הוא סתום פשוט באהלות וכן כתב רי"ף. ופירש רבינו יצחק דכל היכא דאינו סותם כל החלון אלא שממעטו מטפח בעינן שיבטל מה שסותם בו החלון ואם לא ביטלו אינו ממעט אבל אם סותם כל החלון אינו צריך ביטול. ואולי כי כן היא סברת רי"ף שלא הזכיר ביטול ולפיכך כתב שסתם החלון רוצה לומר שסתמו כלו. וכן מוכח בבתרא מההיא דרקיק אינו ממעט בחלון. חצר שמוקפת זיזין או אכסדראות ויש טומאה באחת מן הבתים של אותו חצר אסור לכהן ליכנס תחת כל אותן הזיזין שבארבעה רוחות החצר או תחת האכסדראות, אבל אם יש טומאה תחת אותן הזיזין או האכסדראות מותר לכהן לישב תוך הבית הפתוח לחצר שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומא' ליכנס מוכח באהלות וכן כתב רי"ף, ולדבריו מיירי שפתח הבית נעול וכדאמרינן באהלות שסוף טומא' לצאת ולא מהניא נעילה כיון שסוף טומאה לצאת דרך שם ורואין אותה כאלו היא שם ואם היתה הדלת פתוחה היתה הטומאה נכנסת מן האכסדרה לבית הילכך אם כל ז' דלתות הבית והחלונות נעולי' טומאה יוצאה מן הבית לתח' הזיזין והאכסדראות אבל אם נפתח דלת לצד אחד או חלו' שיש בו ארבעה על ארבעה והדלת של החצר נעול אין הטומא' יוצאה לתחת הזיזין והאכסדראות ואם פתח החצר פתוח טומאה יוצאה מן הבית לתחת הזיזין והאכסדראות ונכנסת מתחתם לבית. וכן ג(י)גין הבולטין למעלה לחוץ על פני בתים הרבה וטומאה באחד מן הבתים כל הבתים שדלתותיהן פתוחות טמאים כי הטומאה מתפשטת תחת בליטת כל הבתים ונכנסת לבתים דרך פתח או חלון שיש בו פותח טפח וכן כתוב בתוספתא וכן כתב הרא"ש.
